מאירי על בבא קמא ע׳

1 אע"פ שאמרו אין אדם מקדיש מה שאינו ברשותו במטלטלין מ"מ רשאי הוא להרשות את חברו עליו ר"ל שאם היה לראובן מלוה אצל שמעון אפילו מלוה על פה ושמעון מודה בה אלא שאינו בעיר או שראובן זה רדוף לילך למקום אחר יכול הוא להרשות את לוי לגבות הלואתו מיד שמעון ואין צריך לומר אם הם מטלטלין בעין שאף בהקדש יש לומר בה שיחול כמו שבארנו למעלה אלא אף במלוה ואע"פ שלהוצאה ניתנה וכן כתבוה גדולי המפרשים והביאו ראיה מבכורות בענין שתי נשים שלא בכרו וילדו שני זכרים שנותן עשר סלעים לכהן והעמידוה בבא בהרשאה והרי זה כמלוה שאינה בעין ואף גדולי הפוסקים כתבוה כן בתשובת שאלה וכן יראה בפרק הנושא כתובות צ"ה א' שאמרו מאי תקנתיה לכתוב הרשאה אהדדי במה דברים אמורים בששמעון מודה באותה מלוה וכדאיתא בהדיא בפרק שבועת העדות הא אם כפר בה ונודע זה לעדים אין רשאין לחתום בה וכן אפי' לא נודע להם הואיל ולא נתבררה הלואתו להם או הודאתו של זה שזה נראה כחותמין בשקרות והיאך הם כותבים שפלוני חייב לפלוני והם אין יודעין בכך ויש פוסקים שאין כותבין הרשאה במלוה על פה אע"ג דלא כפריה הואיל ואי אפשר להקנות דעיקר הדברים שבכל מלוה בשטר כותבין אפילו כפר מפני שהיא כפירת שעבוד קרקעות אבל מלוה על פה וכפר בה אין כותבין:

2 ואחרוני הרבנים כתבו שעכשו נהגו לכתוב הרשאה וסמכו לומר אף במלוה שהוא כופר כותבין לו הרשאה שמ"מ רשאי הוא להרשותו ואם יועיל יועיל ואם מפני שהוא נראה כשקרות כבר פסקנו בכתובות למחזי כשקרא לא חיישינן אלא שיש לפרש בכאן שראוי לחוש הואיל ושקרות זה מזיק לזה שמחזיקין אותו כגזלן וכן כתבנו במסכת שבת שכל שאפשר לידע אמת לא חיישינן אבל מה שלא יבא לעולם להיות הדבר אמתי חיישינן כי ההיא דגט פשוט אי ידעיתו יומא דקניתו ביה וכו' והא דהכא דכותה ועוד שבכל התלמוד אנו מקשין משמועה זו הא אמרי נהרדעי וכו' אלמא הלכתא היא:

3 וגדולי קדמונינו פרשו בה שמן הדין לא היה להם לכתוב אף במלוה שהלוה מודה בה הואיל ואינה בעין אחר שאינה בדין מתנה כמו שיתבאר בבתרא פרק נוחלין בענין הלואתו ואותה של בכורות כפקדון היא הואיל ואין לו לכהן להוציאם תוך שלשים יום ויש שפרשה במעמד שלשתם וכן מעשה רב פפא שהקנה לשמואל פירושו בפקדון אלא שמתקנת אחרונים כותבין ודנין אף במה שאינו מודה שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך לו לעיר אחרת וכן כתבו גדולי המחברים ועל דרך זה אמרו בכתובות שבעל חוב נפרע שלא בפניו ואין חוששין לשובר כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך לו למדינת הים:

4 וחכמי הראשונים שבקטלונייא פסקו שכל הרשאה אינה אלא שליחות וכמו שאמרו בכאן שליחא שוויה מן הדין כותבין הרשאה בכל מה שירצה ואף במה שכפר לו חברו מ"מ הוא עושהו שליח ואם יזכה יזכה:

5 כל שאנו אומרין שאין כותבין הרשאה על מטלטלין שהוא כופר בהן כתבו גדולי הפוסקים בתשובותיהם שלא סוף דבר בשכפר קודם כתיבת ההרשאה אלא אפילו לא כפר אלא לאחר כתיבת ההרשאה מ"מ פסילא ולא עוד אלא שאפילו הודה במקצת וכפר במקצת אין משביעין אותו על מה שכפר וכן אין כופין אותו ליתן מה שהודה שאף הוא יכול לומר אחר שכפרתי נתבטלה ההרשאה ולאו בעל דברים דידי את ויש שואלים ואם כן היאך מתחייבים בה עדים בשבועת העדות על ידי תביעת מי שבא בהרשאה כמו שהתבאר בפרק שבועת העדות אם בשחייב מודה אין צורך לעדות ואם בשכופר הרי נתבטלה ההרשאה משעת הכפירה תדע שחכמי הדורות פרשוה בשהשביעם קודם שיתבע לבעל דינו וכפרו ואחר כך הודה הנתבע ויש מפרשים שלא אמרו לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי דכפריה אלא בשאין בה עדים הא יש בה עדים כתבינן:

6 גדולי המחברים כתבו שאם נתחייב לו חברו שבועה אין יכול להרשות חברו עליו להשביעו שאין שם דבר שיקנה לו ואין אדם מרשה על תביעת דברים אלא על תביעת ממון:

7 כל שפסקנו לדעת ראשון שאין כותבין בו הרשאה אם כתבוה אינה מועלת ואין מזקיקין את זה להשיב בה כלל ויש אומרין שאם נתן על פי הרשאה זו לא נסתלק מאחריותו ולדעת זה כל שאפשר לו לומר לאו בעל דברים דידי את כגון מטלטלי דכפריה וכגון אוריכתא שלא כתב בה דון וזכי וכו' אם נתנם חייב באחריותו וגדולי הפוסקים נראה דעתם בזה שכל שאין לעדים לכתבו כגון מטלטלי דכפריה אם נתנם חייב באחריותו אבל מה שיש רשות לעדים לכתוב כגון הרשאה שאין בה דון וזכי וכגון שילוח מעות בדיוקני אע"פ שאין יכול לכופו אם נתן פטור:

8 וכל שפסקנו בה שכותבין מזקיקין את זה לבא לדין ויכול המורשה להשביעו אם הוא מודה מקצת הטענה או שאר שבועות ומ"מ אם יש שם צדדים להשביע את התובע ואין המורשה יכול להשבע בית דין שבאותו מקום ישלחו לבית דין שבמקום התובע הראשון שישביעו או יחרימו סתם על אותם הדברים:

9 דברים אלו כלם בדברים שבעל פה שאין להם קניה אלא במעמד שלשתם שאין מטבע נקנה בחליפין הא אם היה שטר מרשה בכל צד שירצה ואין שם פקפוק ואין צריכים לטעם כפירת שעבוד קרקעות האמורה למעלה ואם רצה ליתן אגב קרקע נותן:

10 כל שכתבנו בו שכותבין הרשאה צריך שיכתוב בה זיל דון וזכי והנפק לנפשך כלומר שיתבע אותו ענין כאלו הוא שלו ושיזכה בו לעצמו וכל שלא כתב לו כן הרי זה יכול לטעון לאו בעל דברים דידי את ומ"מ אם כתב בה שאם יזכה בה מן הדין יהא החצי או השליש או רביע שלו אינו יכול לטעון כן מתוך שהוא יורד לדון על אותו חלק יורד על הכל וכן צריך לכתוב בה כל דמתענית מן דינא עלי כלומר כל שתזכה בדין או תחוב עלי לקבל ולא אוכל לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי שאם לא כן אף הלה אומר היאך אדון עמך שאם תזכה יועיל ואם תתחייב לא יועיל ויש מפרשים בדבר זה שכל מה שיוציא בו עליו לשלם:

11 לא כתב לו כן ומחל המורשה לנתבע או בכלו או במקצתו או בשבועה או נתפשר עמו הרי המרשה בא ומבטל שהרי אומר לתקוני שדרתיך וכו' ואם כתב לו כן אפילו מחל לו הכל מחול וכן כתבו גדולי המחברים:

12 זכה המורשה בדין ונפרע מן הנתבע ורצה להחזיק מצד אותה הרשאה שכתבו לו שיזכה לעצמו הרי המרשה מוציא בדיינין מידו שמאחר שכתב לו כל דמתענית מן דינא וכו' הורה שאינו אלא שליחות בעלמא ולא עשאו בעלים עליה שיזכה בכל ואף לא שותף כדי שיזכה בחצי אלא שליח גמור ואינו זוכה בכלום ומ"מ אם לא כתב לו כל דמתענית מן דינא וכו' וכתב לו זכה לנפשך הרשות ביד המורשה לעכב לעצמו אלא שאם לא כתב לו בפירוש זכה לעצמך אלא דברים שהם מראים כך כגון שיהא ידו כידו וכל כיוצא בזה אינו יכול לעכב והכל לפי הנוסח ואף זה שכתבנו שיכול לעכב דוקא כגון שהרשה דרך הקנאה כגון שנתנם אגב קרקע:

13 יש מפרשים במה שאמרו למחצה וכו' שנתן לו במתנה גמורה מחצה או שליש או רביע ומכיון שיורד לחלקו יורד לכלן בלא הרשאה ונמצא ששותף בחוב אחד תובע את כלו ומ"מ לא יראה לי כן שהרי אמר אי כתיב בה כלומר באותה הרשאה אלמא אע"פ שנתן לו חלק שבה צריך הוא להרשאה לתביעת השאר:

14 מה שכתבנו שרשאי ליתן ראוי לשאול והלא אין מתנה במה שאין יכול להקדיש יראה לי שאין אומרים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא בשלא יוכל להקדישה אף אם תהא בידו הא כל שיכול להקדישה אם הוא בידו נותן הוא זכות שיש לו בה אף בשאינו ברשותו שלא נאמר בהקדש כן אלא מטעם ביתו מה ביתו ברשותו וכו':

15 הסכימו רוב הגאונים שמאחר שפסקנו שהמורשה אינו אלא שליח אם רצה המרשה לבטל הרשאתו ולהרשות אדם אחר עליה רשאי להרשות ואין המורשה מעכב על ידו ומ"מ אין הנתבע יכול לטעון שמא בטל המורשה שליחותך שהרי זה אומר לו הריני מתפיס לך הרשאתי ואם המפקיד הרשה אחר הפסיד בעצמו שהרי מ"מ על פי הרשאתו אתה נותן וכן כתבו גדולי המחברים אבל המורשה עצמו אינו יכול להרשות אדם עליה שהרי זה אומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אלא אם כן כתב לו בהרשאתו כן וכן כתבו גדולי הפוסקים בפרק הגוזל:

16 כתבו גדולי המחברים שאם הנתבע טוען למורשה לא היו דברים מעולם אלא יבא המרשה ויטול מוציאין הממון מיד הנתבע ויהא מונח בבית דין עד שיבא המרשה ויטול וכן כל הדברים שתולה הנתבע במרשה ידון עם המורשה ויהא הממון מונח עד שיבא המרשה:

17 נוסח ההרשאה על פי נוסח הגאונים הראשונים כך הוא יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו פלוני בר' פלוני היו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור וכתבו וחתמו עלי בכל לשון של זכות ותנו לו לפלוני בר' פלוני להיות לו לראיה ולזכות מחמת שרציתי כרצון נפשי שלא באונס כלל אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלמה ונתתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי במתנה גמורה ומתנת פרהסיא ומתנת בריא דלא למהדר ואגבן הרשיתי ומניתי והשלטתי פלוני הנזכר על כל אותם המאתים דינרין שיש לי אצל פלוני מחמת טענה זו אם חוב אם פקדון או במה שהוא שילך פלוני זה בכח הרשאה זו לילך ולתבוע לפלוני כל אותם הדינרין ותהא ידו כידי וכחו ככחי וזכותו כזכותי לדון עמו ולחוב ולזכות בין בדיני ישראל בין בדיני אומות העולם וידון ויזכה ויוציא לעצמו מתחת ידו כל אותם הדינרין הנזכרים לעצמו ולא יהא כח ביד הנפקד לומר לאו בעל דברים דידי את וכל מה שיגזרו עליו מן הדין הן חובה הן זכות הן קביעות זמן הן דין הן פשרה הכל יהא שריר ומקויים ויהא כח בידו לתבוע ולפטור להשביע ולהחרים וכל מה שירצה וכל מה שיתענה מן הדין קבלתי עלי מעכשו בין לזכות בין לחובה וכל זמן שיגיעו אותן המעות ביד פלוני המורשה הרי הוא כאלו התקבלתי וכאלו נמסרו המעות מידו לידי ואחריות וחומר שטר הרשאה זו קבלתי עלי כחומר כל שטרי הרשאות שרירות וקיימות גלויות ומפורסמות העשויות כתקון חכמים דלא כאסמכתא ודלא כטפסי דשטרי וקנינא מפלוני לפלוני על כל מאי דכתיב ומפרש לעילא במנא דכשר למקניא ביה ומה שהיה בפנינו ביום פלוני לירח פלוני שנה פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוני להיות בידו לראיה ולזכות:

18 מגדולי הראשונים כתבו שמאחר שפסקנו שהמורשה אינו אלא שליח אין צריך לכתוב זיל דון וזכי והנפק לנפשך ואין זה אומר לא בעל דברים דידי את ששלוחו של אדם כמותו:

19 כל מה שכתבו בענין הרשאה הוא שהתובע מרשה את חברו לדון בשבילו אבל נתבע יש אומרים שאינו יכול לדון במורשה או באנטלי ויש חולקים בזו וכבר הרחבנו בה בשני של כתובות ובשני של סנהדרין:

20 גדולי המפרשים כתבו בנימוקיהם שאף המוכר שטר חוב לחברו אע"פ שהוא קונה את החוב אינו יכול לתבעו מן הלוה מפני שהוא אומר לו לא בעל דברים דידי את שהרי לא נשתעבדתי לך עד שיכתוב לו בשטר המכר לך ודון עמו ותוציא לעצמך ומ"מ דוקא בזמן שיש נכסים למוכר שאחריותו עליהם הא לאו הכי גובה מכח שמועת מנין לנושה בחברו וכו' וכן אם כתב הלוה למוכר לך ולכל הבאים מכחך גובה:

21 המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני גם כן איזו סבה אינה פוטרת אע"פ שהיא כדאי לחוש ולומר שתפטור ואמר על זה גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ר"ל שאותם עדים בעצמם שהעידו על הגנבה הם העידו על הטביחה משלם על פיהם ואין צריך לומר זו שנגמר העדות על פיהם שהרי ראו כל המעשה אלא אפילו לא העידו הראשונים על הטביחה אלא שנים אחרים שלא העידו על הגנבה אלא ששמעו מן הראשונים שגנבה ואחר כך ראו הם הטביחה והעידו עליה משלם על פיהם ואע"פ שהתורה אמרה יקום דבר ולא חצי דבר וזה חצי דבר הוא שאין עדות הטביחה כלום בלא עדות הגנבה מ"מ הואיל ועדי הגנבה אין צריכין לעדי טביחה אף הטביחה אינה נקראת חצי דבר:

22 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

23 מה שביארנו במשנה שאע"פ שעדות טביחה צריך לעדות גנבה הואיל ועדות גנבה אין לו צורך לעדות טביחה אף עדות טביחה נקראת דבר שלם הוא מפני שהדבר דומה לשנים אומרים שקדש ראובן את פלניתא באחד בניסן ובאו שנים אחרים ואמרו שבא עליה שמעון באחד באייר שאע"פ שאין עדות הביאה כלום בלא עדות הקדושין הואיל ועדות הקדושין אינו צריך לעדות הביאה לעשותה ארוסה אף עדות הביאה נקרא דבר שלם וסוקלין על פיהם וכן הדין בשנים אומרים קדש ושנים אומרים בעל הוא עצמו לשם נשואין שמורידין אותו לירושתה על פיהם:

24 א"כ במה אמרו דבר ולא חצי דבר אם בארוסה שזנתה והדבר מסופק לבית דין אם היא גדולה אם לאו או בכל אשה לידע אם הגיעה לפרקה לקדושין ולחליצה ולמאונין אם לאו ובא אחד ואמר שראה שערה אחת בגבה והוא מקום הגבוה שבמקום שער ובא אחר והעיד שראה באותה שעה שערה אחת בכרסה והוא המקום השפל שבה אין זה חצי דבר לבד אלא אף חצי עדות אלא שבאו שנים והעידו שראו אחת בגבה ובאו שנים אחרים והעידו שראו באותה שעה אחרת בכרסה שהרי אין זה אלא חצי דבר לכל כת וכת שלפי עדות כל אחד מהם קטנה היא עדיין:

25 כבר ידעת שכל האומר לחברו מאי בעית בהאי ארעא והוא משיב שלקחתיה ממך ואין בידו שטר אם דר בו שני חזקה נאמן הרי שאין לו עדים על כל השלש שנים אלא שיש לו שנים על הראשונה ושנים אחרים על השניה ושנים אחרים על השלישית הרי זו חזקה ואין פוסלין אותם משום חצי דבר:

26 שאלו חכמי הראשונים מה בין זה לשנים אומרין אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכרסה ותרצו גדולי הפוסקים שלענין חזקה כל עדות מהם עושה בעצמו עדות המועיל לאיזה דבר והוא להחזיר פירות על פיהם עד שלא תבא השלישית אבל שתי שערות אין עדות שערה אחת מספיק לשום דבר ודברים אלו אין נראין כלל אדרבא דבר זה שהוא עדות לה בפני עצמו הוא בא לסתור מה שעדות שלימה מכונת לו שהעדות שהוא מכוין לה באה להעמיד הקרקע בידו וזה בא להוציאו ואף חכמי הראשונים מקשים עליה ממה שאמרו בסוגיא זו מתניתין דלא כר' עקיבא ולדבריהם אף לדעת חכמים אינה שהרי עדי טביחה מיהא בלא עדי גנבה אין עושין כלום שהרי יכול לומר שלי טבחתי ואע"פ שחכמי הדורות מתרצים בזו שיש צד לעדות טביחה בלא עדות גנבה והוא שראו שורו של תובע ביד הנתבע שטבחו וכשתבעו בבית דין כפר בענין ולא טען לקוח הוא בידי ובאו עדים ואמרו שראוהו בידו וטבחו שמשלם על פיהם מ"מ דברים רחוקים הם אלא שעיקר הדברים כמו שכתבו חכמי הצרפתים והוא שעדות חזקה עדות התלויה בזמנים חלוקים היא וכל שעדותם תלויה בזמנים כל שעדותו מספיק לזמן אחד הועיל הא שתי שערות שהיה זה יכול לראות מה שראה חברו ולא ראה אין מצטרפין שאין זה אלא חצי דבר:

27 מה שבארנו בכאן בשנים אומרים אחת בגבה ואחת בכרסה שלמדת מדברינו מ"מ שאם העידו שנים על אחת שבגבה והם בעצמם העידו על אחת שבכריסה שהוא מועיל יש אומרים שאין זה הלכה אלא שתיהן צריכות להיות במקום אחד או על גבה או על כריסה אלא שמ"מ אתה מוצאה גם כן לענין חצי דבר אם אמרו שנים ראינו אחת בגבה מצד שמאל ושנים אחרים אמרו ראינו אחרת בגבה מצד ימין שאין נעשית גדולה על פיהם ואין דנין אותה כאלו העיד אחד שראה שתים בימין והעיד האחר שראה שתים בשמאל וכן נראה דעת גדולי המחברים:

28 אבל לגדולי רבותיהם ראיתי שכתבו בפרק חזקת הבתים על עדות זו ר"ל של שמאל וימין שהיא מצטרפת אבל לא גבה וכרסה ומתוך כך תרצו בקושיא זו לענין שעדות החזקה ראויה היא להצטרף אע"פ שהעדים חלוקים הדבר מצטרף עד שאם העידו השנים על כלם היתה עדותם עדות אבל גבה וכרסה אף הדבר אינו מצטרף שאפילו העידו שנים על שניהם הואיל ואחד בגבה ואחד בכרסה העידו אין זה כלום לשתי שערות במקום אחד אנו צריכים אם שתיהן בגבה אם שתיהן בכרסה ואין קורין חצי דבר אלא למה שאינו ראוי להצטרף עם החצי האחר אפילו העידו שנים הראשונים על שתיהם ולמדת מדבריהם שאם העידו שנים על אחת שבגבה מצד שמאל ושנים אחרים על אחת שבגבה גם כן מצד ימין שמצטרפין ובהפך מה שכתבנו למעלה והדברים נאין לענין פסק אבל לענין פירוש קשה לי מה הוצרכנו ללמוד שאין עדות שני כתים מועיל במקום שאפילו העידה כל אחת על אותה עדות אינו כלום ושמא עיקר מה שהוצרכנו ללמוד הוא שכל מי שהעדות מצטרפת אע"פ שאין כת זו ולא כת זו עושה עדות שלם עדותם עדות ואין קפידא אם מכת אחת אם משתים וכן הוצרכנו ללמוד שכל שאין העדות מצטרף בין בכת אחת בין בשתים אע"פ ששני חצאין נדונין כאחד והרי יש כאן שני חצאי דבר ובמקום הראוי אעפ"כ הואיל ודבר זה אינו ממין זה אינו אלא חצי דבר ומ"מ עיקר מה שנאמר דבר ולא חצי דבר הוא לדעת ר' עקיבא שהיה אומר שאף לדבר המצטרף אין עדותם עדות אבל לדעת חכמים היה ראוי לומר ולא שני חצאי דבר וגדולי המפרשים נוטים לפסוק שאין מצריכין להיות שניהם במקום אחד הואיל ושניהם במקום סימנין ובית הערוה כולו מקום סימנין כמו שיתבאר במקומו:

29 המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני גם כן לבאר סבות הפוטרות מן התשלומין ואת שאינן פוטרות אע"פ שהן כדאי לומר בהם כן ואמר על זה גנב ומכר בשבת גנב ומכר לע"ז גנב וטבח ומכר ביום הכפורים גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו גנב ומכר ואחר כך הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה גנב וטבח ומכר לרפואה ולכלבים השוחט ונמצא טרפה והשוחט חולין לעזרה משלם תשלומי ארבעה וחמשה ר' שמעון פוטר בשני אלו אמר הר"ם כשישחט הוא בידו ביום הכפורים אינו חייב תשלומי ארבעה וחמשה לפי שהוא מחויב כרת ועוד יתבאר לך במסכת מכות שכל מחוייב כרת לוקה ועקר הוא אצלנו אין אדם מת ומשלם אמנם יתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה בשיתן לזולתו שישחוט לו ביום הכפורים וכמו כן אם שחט לו זולתו בשבת או לע"ז חייב בתשלומין לפי שעקר בידינו שאין הפרש בין שישחוט הוא בידו או שישחט לו זולתו לענין תשלומין והראיה על זה מה שאמר או מכרו ולמדנו מפי הקבלה או לרבות את השליח וכשיגנוב משל אביו וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה לאחיו ויחשב להם חלקם בזה וכבר בארנו בשני ממסכת קדושין שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה אבל לפי שאסור זה מדרבנן השוחט חולין בפנים חייב בתשלומין לרבנן ואין הלכה כר' שמעון:

30 אמר המאירי גנב ומכר בשבת הן שגנב בחול הן שגנב בשבת בדרך שלא היתה בגנבתו חיוב מיתה כגון שלא הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים קודם הגבהה ומכר בשבת חייב שאין כאן חיוב מיתה שתפטרהו מן התשלומין וכן גנב ומכר לע"ז שאין מכירה לעבודה זרה מחייבתו מיתה ומאחר שאין כאן חיוב מיתה חייב בתשלומין הא אם טבח בשבת או לע"ז פטור מן התשלומין שהטביחה בשבת או לע"ז מחייבתו מיתה ואין אדם מת ומשלם ואפילו בשוגג שהרי מ"מ יש שם דין מיתה כמו שהתבאר:

31 גנב וטבח או מכר ביום הכפורים אף זה חייב שהטביחה ביום הכפורים אין בה חיוב מיתה אלא כרת והרי אדם חייב כרת ומשלם ואע"פ שיש שם דין מלקות שהרי כל חייבי כריתות שהתרום למלקות לוקים ונפטרו מידי כריתתם ואין אדם לוקה ומשלם מ"מ כל שלא הותרה למלקות משלם ואינו לוקה שאין אומרים במלקות שיהא דין מלקות מפקיע את התשלומין כמלקות עצמה כמו שאמרנו במיתה:

32 גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אביו שנמצאת הטביחה כולה באיסור ואחר כך מת אביו קודם שיעמוד בדין משלם לאחיו חלקם בתשלומי ארבעה וחמשה ואע"פ שאין כאן חמשה בקר שהרי חלקו מיהא נפקע מ"מ חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר ומ"מ אם לא טבח עד שמת אביו הואיל ובשעת טביחה היה לו חלק בה פטור וטבחו כלו באיסור בעינן:

33 גנב וטבח ואחר כך הקדיש משלם שהרי נתחייב קודם שהקדיש:

34 גנב וטבח לרפואה או לכלבים ולא נתכוון בה לאכילת אדם משלם שהרי מ"מ שחיטה ראויה היא ששחיטת חולין כל שתבא מכח אדם אינה צריכה כונה כמו שביארנו במקומו ואין צריך לומר זו אלא אף השוחט ונמצאת טרפה שאין שחיטתו ראויה לאכילה חייב ולא סוף דבר טרפה שמותרת בהנאה אלא אף חולין בעזרה שנאסרו בהנאה משלם ור' שמעון פוטר בשני אלו מפני שהם שחיטה שאינה ראויה והלכה כחכמים הואיל ואיסור הנאה של חולין בעזרה אינה אלא מדברי סופרים לדעת רוב פוסקים כמו שכתבנו בשני של פסחים:

35 זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

36 כבר ביארנו במשנה שלא חייבנו תשלומין בגנב ומכר בשבת אלא מפני שאין במכירה חיוב מיתה הא כל צד שתהא במכירה חיוב מיתה למוכר פטור מן התשלומין מעתה לוקח שאמר למוכר בשבת לקוט תאנים אלו שבתאנתי ותקנה לי בהם גנבתך והלך זה ולקט פטור מן התשלומין שמא תאמר וכי צריכים אנו בזו לטעם חיוב מיתה והלא כל כיוצא בזו אינה מכירה מעיקרא כלל שהרי אלו עיכב זה שלא ליתן לו גנבתו ובא בעל התאנים לבית דין אין בית דין מחייבין את זה לשלם וכל שאין בית דין אומרים לו לך ושלם ראוי לומר שלא תהא מכירתו מכירה כלל תדע שדבר זה אינו שאע"פ שאין בית דין מחייבין בכך כל שעשה הוא מעצמו מיהא מכירה היא אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו והרי בא על אמו שהוא חייב מיתה ואלו תבעה אמו אתננה בפנינו אין מחייבין אותו שאין אדם מת ומשלם ואעפ"כ אם נתנו לה בלא הכרח בית דין חל עליו שם אתנן ונאסר:

37 מכאן למדו קצת מפרשים בזה שאמרנו אין אדם מת ומשלם שבדיני שמים מ"מ חייב שאם לא כן אין זה אתנן אלא מתנה בעלמא ומתוך כך פרשו בבבא מציעא שאמרו החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעה קבין לפרה ושלשה לחמור שאם היו מלקות ותשלומין באין כאחד שפטור מדיני אדם משלם בדיני שמים:

38 וחכמי הצרפתים מחדשים בזו שיטה אחרת לומר שאף בית דין מחייבין ליתן אתנן אף בחייבי מיתות ואין גורסין בכאן מי אמרינן ליה זיל שלים אלא ודאי אמרינן ליה זיל שלים וכן בלקוט בתאנים שבתאנתי ותקנה לי גנבתך בית דין מחייבין ליתן וכן בחוסם את הפרה משלם בדיני אדם לא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזקים אבל בדבר שקבלו עליו דרך תנאי ומשא ומתן כגון אתנן וכגון חוסם פרה שקבל עליו שלא לחסום ואף אם לא קבל עליו מ"מ הרי הוא כמי שקבל הואיל ומן התורה הוא וכן מכר בשבת בלקיטת תאנה מכירה היא ומשתלם בבית דין ומ"מ שיטת הסוגיא אינה מוכחת כדבריהם:

39 כבר ידעת שאין חיוב מיתה מפקיע את התשלומין אלא בשהיו תשלומין ומיתה באין כאחד או כל שהתחייב מיתה בשעת התשלומין הא כל שנתחייב בתשלומין קודם חיוב מיתה אין תשלומין נפקעין בכך וכן במלקות מעתה גנב ומכר לחברו והתנה עמו שיזרוק את הגנבה בחצרו ותקנה לו וזרקה בשבת חייב שהרי קנאה מכיון שהגיעה לאויר החצר ולענין שבת לא נתחייב עד שתנוח בקרקע החצר שקלוטה באויר אינה כמי שהונחה ונמצא חיוב תשלומין קודם ואין אומרין בזו עקירה צורך הנחה היא כמו שאמרו בזרק חץ מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו שפטור שאין אומרין כן אלא לנזקין אבל לענין מכירה לא ומ"מ אם אמר לו לא תקנה לי גנבתך עד שתנוח הרי באו שתיהן כאחת ופטור: